מישהו להתנענע אתו

במשך שנים הסתובב חנן כהן (בן קיבוץ כרמיה), בארץ ובעולם, עם בטן מלאה על הקיבוץ ועל החיים עד שפגש את שיטת הטיפול הגוף והנפש – "עוצמת הרכות" שהצילה את חייו  ~  הזמנה לטיפול מנענע

ארנון לפיד

קודם הוא שאל אותי כמה שאלות כדי לתהות על קנקני ועל מצבי, אחר כך הורה לי להשתרע על מיטת הטיפולים ואז, כשאני נינוח על גבי, החל חנן כהן לנענע אותי קלות – קודם מן הצד, אחר כך מרגלי, בהמשך מכיוון הראש והצוואר ולבסוף, כשאני מקופל בתנוחת עובר ניענע את גבי. מדי פעם גבר הנענוע (אם זה מה שעושה השב"כ למטופליו, אז על מה הצעקה?) ונוספו גם לחיצות ומתיחות קלות. כל אותן 45 דקות דובב אותי חנן, בירר מה אני מרגיש והיכן, ביקש לשמוע אסוציאציות ומיקד את תשומת ליבי בתחושות. הן היו נהדרות, התחושות: זרימה נעימה עברה באיבריי, ונינוחות מופלאה עטפה אותי. "זה מזכיר לי טריפ", אמרתי לו בטרם שקעתי בשינה. כשהתעוררתי, הייתי רפוי ושלו כמו שמזמן לא הייתי, וכך לאורך כל אותו יום.

חנן הוא 'מפעים' (מלשון פעימה), מטפל בכיר ומלמד בקורס להכשרת מטפלים בשיטה הוליסטית, 'עוצמת הרכות' שמה, שפיתחה ד"ר טובי בראונינג, אוסטאופטית ישראלית. בספרה 'עוצמת הרכות' - ריפוי הגוף-נפש ומערכות יחסים במשפחה ובחברה, היא מתארת את הטכניקה - נענוע המטופל בקצב פעימות לבו של העובר – ואת שלל השפעותיה הטובות (מלבד הנאה צרופה, שגם היא לא בלתי חוקית): שיכוך כאבים, ניקוי רעלים, פתיחת חסימות, שחרור מהתמכרויות ומטראומות, הקלה בדיכאון ובחרדות, ואפילו...האטה בתהליך ההזדקנות.

מחקר שנעשה ברוסיה המציא אישורים מדעיים לפלא: הנענוע, אכן, מאיץ בגוף זרימת חומרים טובים, מפעיל תהליכים טבעיים של ריפוי עצמי ושל 'התארגנות עצמית'. לפני שהתוודע חנן כהן (47) לשיטה, והפך למטפל, טופל בה בעצמו. היא הצילה אותו, הוא אומר, והסיפור האישי שלו מאשר. הוא נולד והתחנך בקיבוץ כרמיה, ועזב בכעס גדול, יום לפני השחרור מצה"ל. כעס על מה? "אני בעצם לא זוכר, אבל הגוף זוכר. רק בגיל 36, אחרי שקראתי את 'עיקרון הרצף', נפל לי האסימון: בעצם גדלתי בבית יתומים. כבר כתינוק הלכתי לישון לבד, נתון לחסדן ולטיפולן של נשים זרות. חשבת על זה פעם? אבל הכעס והטינה כוונו בעיקר למוסד החינוכי. הרגשתי שלא התייחסו אלי כישות עצמאית, שלא אפשרו לי מה שרציתי".

ומה רצה? בעצמו לא ידע בדיוק. אז הוא עזב בטריקת דלת ונשאב לתל-אביב, ותחת השפעתו המנחמת של הגראס התפרנס מניקוי בתים, ומעזרה טכנית בהפקות קולנוע. כיוון שהוא בעל נטיות אמנותיות, ניסה לצייר, חשב שזה הכיוון. בעצם, הוא אומר, הרגיש אבוד, עמוק בתוף הג'יפה, שרוי בדיכאון מתמשך. אחר כך הרחיק עד אוסטרליה, עשה בה כמעט שנה, והמשיך ללונדון, שלא חיכתה לו: "חייתי בזבל". בדרך חזרה ארצה, לתל-אביב, חנה כמה חודשים בפאריס. במלחמת המפרץ היה אמור לעשות מילואים בשמירה על הכור בדימונה, אבל הפחד מהטילים העיראקים שב והניס אותו, הפעם למצרים. חודש וחצי טייל לבדו באתריה, וממנה, דרך יוון, המשיך ללונדון, וחי כ'סקוטר' (פולש לבתים עזובים). שלוש פעמים נזרק לרחוב, "חוויה די טראומטית". בסופו של דבר התמקם ב'סקוט' חוקי, הלך ללמוד פיסול והתפרנס ממכירת פוסטרים ברחוב. בזכות מלגות שקיבל, ודרכון של סטודנט, יכול היה להאריך שהותו בלונדון, ולהתקדם ולהצליח בלימודי הפיסול. "וכל אותו זמן", הוא שב ומדגיש, "הייתי על סמים, כל מה שהיה זמין: גראס, חשיש, קוקאין, קצת טריפים ופטריות. כולם סביבי נהגו ככה, זה נראה לי נורמאלי לגמרי. בנוסף, נתפסו לי הגב והצוואר, אבל לא ראיתי קשר בין הדברים. לא הבנתי שאני חולה, מכור, ושבעצם אני מסתיר בתוכי דיכאון עמוק". לאחר שלוש שנים חזר לתל-אביב, התמקם בדירה עלובה בכרם התימנים, "ושוב הייתי על הפנים. הייתי שמן וחולה, עסקתי בפיסול, אבל לא מכרתי כלום, התפרנסתי ממה שמצאתי, נגמרו לי היחסים עם החברה". אלא שהפעם תפס את עצמו: הוא עבר טיפול של ניקוי מרעלים, החל לאמן את גופו, ו'נקי' נסע לאוסטרליה. "גם שם המשכתי בטריפ הבריאות. אכלתי פירות וירקות, שתיתי מיצים טבעיים, רק מהגראס לא הייתי מסוגל להיגמל. יש שם גראס נהדר. ניסיתי להפסיק להשתמש לאיזו תקופה, ואז, מספיק איזה קושי קטן, ואתה שוב נופל לזה, ואני הייתי חלש". התחנה הבאה הייתה ניו-זילנד. בזכות כשרון הפיסול שלו הוזמן לשמש 'פסל בית' בפארק לאומי המפורסם "אבל טאזמן", "מקום מדהים ביופיו, עם חבורה של אומנים נחמדים, שקט נפלא, המון ירק, ונחל שזורם ליד הבקתה שבה גרתי. אמרתי לעצמי, לעזאזל, אני במקום הכי יפה בעולם, ומדוכא". ל'עוצמת הרכות' התוודע באמצעות מעסה שעבדה בסמוך לסטודיו. "היא ניענעה אותי, אני ניענתי אותה, ומשהו טוב קרה. פתאום הרגשתי הקלה גדולה, התחלתי לנשום, פיזית ונפשית. ואז קראתי את הספר של בראונינג, וזהו, החלטתי שבזה אני רוצה לעסוק". ועדיין חטא, פה ושם, בעישון, "וכשאתה מסטול, העסק פשוט לא עובד כי הגוף פשוט לא יודע לשקר", וגם: "יום אחד, ב'מאונט קוק', פגשתי אדם נחמד. שוחחנו, סיפרתי לו קצת על עצמי, והוא אמר: 'אתה עושה יוגה, אוכל בריא, מתאמן, אבל בעיניים שלך רואים שאתה מלא רעלים. ואז הכל התחבר והחלטתי שזהו. מאז, כבר עשר שנים, אני נקי".

מאט זמן לפני מלחמת המפרץ השניה חזר לארץ, בעצם, כדי לעזור לאחותו לבנות בריכה ליד ביתה שבמושב. אחר כך תכנן לחזור לאוסטרליה, אך כיוון שמצא והתחיל ללמוד באופן שיטתי את הטיפול במרכז הבין לאומי של 'עוצמת הרכות' שפתחה טובי בראונינג (כיום בתל אביב) ושגרירות אוסטרליה גרמה קשיים לחזרתו, בחר הפעם להישאר בארץ ולא לברוח שוב. היום הוא שמח שנשאר.

מצאתי את היעוד שלי –לרפא אנשים ברכות ועוצמה. הוא חי במושב כסלון (בהרי ירושלים), ומקבל מטופלים בשלוש קליניקות. "התגובות מדהימות", הוא אומר, "הנענוע עוקף את השכל ומפגיש את המטופל עם הדפוסים שלו דרך טיפול מהנה ומרגיע". הוא מאפשר להתמודד עם חורים מהעבר, משחרר דברים שתוקעים אותנו דרך חוויה של שמחה והנאה, ולא דרך מאמץ וכאב- מה שמוכר לנו בדר"כ. הגוף זוכר את הנענוע מהינקות, והחלק התינוקי הזה מתעורר לחיים".

ממרחק השנים, מהמקום הטוב שבו הוא נמצא כיום, הוא מסוגל לומר את מה שמעט מאוד עוזבי קיבוץ מרירים ונוטרי טינה מסוגלים לומר: "זה לא היה הקיבוץ, זה הייתי אני".